יהודית פינטוב מעיין*
תקציר: רשומה זו דנה בהשלכות המסוכנות של שיתוף מידע ביטחוני רגיש על ידי נבחרי ציבור ברשתות החברתיות, תוך התמקדות במקרים הקשורים למלחמת “חרבות ברזל”. שורה של דוגמאות אנקדוטליות מעוררות חשש לפגיעה בביטחון המדינה, ולפגיעה בעמימות הביטחונית וביחסי החוץ של ישראל. השוואה לחקיקה בינלאומית מלמדת כי גם מדינות הרואות בחופש הביטוי זכות חוקתית חשובה, מאפשרות להגביל פרסומים מסוכנים. הדין הישראלי אינו מותאם לאתגרים שמציבות הרשתות החברתיות בפני נבחרי ציבור. דא עקא, מאפייני הנסיגה הדמוקרטית במדינת ישראל מקשים על אסדרת תחום זה לנוכח החשש מפני ניצולו לרעה לשם כרסום בזכויות דמוקרטיות.
מבוא
המלחמה בה ישראל מצויה מאז השבעה באוקטובר המחישה עד כמה הפצה של מידע, מסווג או בלתי מסווג, משרתת את האויב. שימוש לא אחראי במדיה החברתית על ידי נבחרי ציבור עלול להוביל להשלכות הרות גורל. לכל ברור שיש סכנה בשיתוף מידע רגיש, אבל נבחרי הציבור שחשופים למידע מדויק ואמין יותר, צריכים להיות רגישים יותר, ולגלות אחריות רבה יותר, בעת שיתוף במידע.
גילוי מידע ברשת אינו תופעה ייחודית לנבחרי ציבור. והסכנות הטמונות בו הרות גורל. לאחרונה, בעיצומה של המלחמה, כטב”ם של חיזבאללה פגע פגיעה ישירה בחדר האוכל בבסיס הטירונים של גולני, וגרם למותם של שלושה חיילים ולפציעה של עשרות מהם. אלא שאותה פגיעה לא הייתה ביש מזל ואף לא יד המקרה. למעשה, מה שאפשר לחיזבאללה לקבוע כמטרה את חדר האוכל בבסיס היה פרסום פומבי ברשת האינטרנט. מודיעין הארגון נסמך על תמונות, סרטונים, וסיורים וירטואליים באתרים צה”ליים. לאחר האירוע ביקורת רבה הושמעה על מדיניות הפרסומים של צה”ל, שלא לקחה בחשבון את הסיכון שבחשיפת מידע רגיש.
רשומה זו תתמקד בסכנות הכרוכות בשיתוף מידע בטחוני רגיש על ידי נבחרי ציבור.
1. שיתוף מידע רגיש על ידי נבחרי ציבור – מגמה שצוברת תאוצה
לאחרונה, ולמעשה מאז פרוץ המלחמה, ניכרת תופעה מסוכנת שצוברת תאוצה. נבחרי ציבור בישראל מבקשים לחזק את מעמדם הציבורי באמצעות חשיפה של מידע רגיש בחשבונות הפרטיים שלהם ברשתות החברתיות.
קיימות שתי דרגות של חשיפת מידע וניתן להפריד ביניהן. ברמה המסוכנת ביותר, חשיפת מידע שמוביל לפגיעה ישירה (וממשית) בחיים ובביטחון. ברמה פחותה מכך, מידע שפגיעתו עקיפה. למשל פגיעה בעמימות הביטחונית שצה”ל מבקש לשמר, או ביחסי החוץ המשפיעים על יכולותיה הביטחוניות של ישראל.
1.א. פגיעה ישירה בחיים ובביטחון של אזרחים וחיילים
נבחרי ציבור רבים מפרסמים מידע, מחשבות ודעות באופן תדיר ובלתי מסונן. לעיתים תוך פגיעה ממשית בביטחון המדינה או בגורל החטופים.
מקרה המדגים את הבעיה התחולל סביב חילוץ החטוף פרחאן קאדי ב-27 באוגוסט. ימים ספורים לאחר מבצע החילוץ המוצלח, ב-1 בספטמבר במנהרה שעומקה 20 מטרים, אותרו גופות ששת החטופים שנרצחו באכזריות זמן קצר לפני שצה”ל הגיע אליהם – הרש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלמוג סרוסי, כרמל גת ואלכס לובנוב זכרם לברכה – כקילומטר בלבד ממיקומו של החטוף פרחאן קאדי.
בפרק הזמן שבין חילוצו של קאדי לבין איתור גופות החטופים, שרת התחבורה מירי רגב – שכיהנה כצנזורית הראשית לשעבר – פרסמה את מיקומו של המבצע לחילוץ החטוף. רק לאחר שחלף פרק זמן של יותר מחצי שעה, ואחרי שמספר כלי תקשורת דיווחו על הפרת איסור הצנזורה על ידה, מחקה רגב את הציוץ. בדיעבד הסתבר כי סמוך למיקום שחשפה רגב ברשת החברתית, שהה גם מנהיג חמאס, יחיא סינוואר. בעיצומה של המלחמה, הביקורת על הציוץ של רגב נשכחה תוך זמן קצר.
במקרה אחר, בשלהי ספטמבר 2024 החל התמרון הקרקעי של צה”ל בלבנון. שרי הממשלה התבקשו שלא להתבטא בנוגע לפעילות צה”ל בלבנון, כדי לשמר ערפל קרב. באותה עת ח”כ משה סולומון (ליכוד) צייץ ברשת X (לשעבר טוויטר) כי הוא “מברך את כוחות הבטחון על התחלת התמרון הקרקעי…”.
כמו במקרה של רגב, זמן לא רב לאחר מכן הציוץ נמחק, ובמקביל התבקשו שרי הממשלה שוב שלא להתבטא בנוגע לפעילות צה”ל בלבנון, ודובר צה”ל צייץ אף הוא באמצעות רשת X: ”בשעות האחרונות ישנם דיווחים ושמועות רבים אודות פעילות צה”ל בגבול לבנון. אנו מבקשים שלא להעביר דיווחים אודות פעילות הכוחות, מפאת בטחון כוחותינו”.
1.ב. פגיעה בעמימות הבטחונית וביחסי החוץ של ישראל
לצד מידע שחשיפתו מסכנת באופן ישיר וממשי את ביטחון החיילים והחטופים, ישנו מידע שחשיפתו פוגעת באופן עקיף בביטחון ישראל. בקטגוריה זו ניתן לכלול מידע בנושאים עליהם ישראל מבקשת להחיל עמימות, או מידע שחשיפתו תפגע ביחסי החוץ של ישראל ובעקיפין גם ביכולותיה הביטחוניות.
באפריל 2024, חשף השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, לפחות ברמז, את דבר מעורבותה של ישראל בתקיפה שבוצעה בשטח איראן נגד חיל האוויר האיראני. זאת, למרות שהדרג המדיני נמנע מליטול אחריות על התקיפה הזו. בן גביר פרסם ציוץ בן מילה אחת – “דרדל׳ה!” כמחאה על מה שנתפס בעיניו כתגובה מצומצמת מדי למתקפת כטב”מים וטילים איראנית על ישראל שהתרחשה כמה ימים קודם לכן. הציוץ של בן גביר נתפס על ידי רוב כלי התקשורת בישראל – ובעקבותיהם גם על ידי גורמים בציבור הרחב – כהודאה במעורבותה של ישראל בתקיפה. בן גביר אמנם לא הודה במישרין בתקיפה הישראלית אבל תגובתו הפומבית פגעה בעמימות שהדרג המדיני ביקש לשמר ביחס לאותה תקיפה וכל זאת במילה אחת.
חברת הכנסת טלי גוטליב (הליכוד) אף היא תרמה לחיזוק התפיסה הציבורית לפיה התקיפה בוצעה על ידי ישראל. היא צייצה: “בוקר טוב לעם ישראל היקר. בוקר בו הראש מורם בגאווה. ישראל מדינה חזקה ועוצמתית. מי יתן ונשיב לעצמינו את כח ההרתעה…”.
2. הדין בישראל ובעולם
הדוגמאות האנקדוטליות שהוצגו לעיל הן תולדה של “מפגש” בין המלחמה לבין מגמה מתגברת, שמדינת ישראל לא ערוכה אליה: בעידן המדיה החברתית נבחרי הציבור נשענים על הרשתות החברתיות ככלי מרכזי להעלאת הפופולריות האישית שלהם, ולקידום תעמולה שתסייע להם להיבחר מחדש. האינטרס האישי שלהם גובר על האינטרס הלאומי (והבינלאומי). פרשנות מחמיאה יותר של התבטאויות אלה יכולה לראות בחברי הכנסת כמי שמנצלים את המידע שברשותם כדי לעודד את העורף, ולהרגיש מעורבים, מיודעים ואכפתיים. כך או אחרת, הנזק עולה על התועלת.
התפוצה הנרחבת של הרשתות החברתיות משמעה כי התבטאויות ביטחוניות של נבחרי ציבור ברשתות החברתיות מקבלות חשיפה גדולה מבעבר, ולכן גם עשויות להביא לנזק גדול יותר מבעבר.
בגלל טבען של הרשתות החברתיות, המאפשרות פרסום מידע מיידי בתפוצה רחבה ללא פיקוח, בקרה או מגבלה, ובהיעדר מנגנוני אכיפה מתאימים – הצנזורה הישראלית עומדת כמעט חסרת אונים בפני הפרסומים. מהירות התגובה של הצנזורה, והכלים העומדים לרשותה, לא עולים בקנה אחד עם היקף האחריות המוטלת עליה, ולא מספקים את מעטפת ההגנה מפני סכנה ודאית לפגיעה בבטחון כפי שהיה בעבר. עידן הרשתות החברתיות מחייב אפוא התאמה מיידית של המנגנונים הקיימים למציאות הדיגיטלית.
התאמה כזו אינה פשוטה. מגבלות על חופש הביטוי בשם האינטרס לביטחון לאומי מעוררות קשיים רבים נוכח הפגיעה הפוטנציאלית בזכויות היחיד לביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובתפקוד מנגנוני הדמוקרטיה.
ברמת המשפט הבינלאומי נעשה נסיון להתמודד עם המתח שבין דמוקרטיה לביטחון באמצעות חקיקה מתקדמת ועדכנית. לעומת זאת, הדין הישראלי משתרך מאחור.
2.א. הרגולציה הבינלאומית– רף של פגיעה ממשית בביטחון המדינה
במבט משווה, החוק הבינלאומי מתיר החלת מגבלות על חירויות ביטוי וחירויות הפרט בשם אינטרס הבטחון הלאומי, רק אם אלה נדרשות למניעת פגיעה ממשית בביטחון הלאומי, ורק אם הן מוגדרות בצורה ברורה ומידתית.
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR) מתירה מגבלות על חופש הביטוי רק כאשר הן נדרשות לשם “ביטחון לאומי, הסדר הציבורי, בריאות הציבור או מוסר הציבור.”[1] בדומה, הכרזת זכויות האדם העולמית (UDHR) מאפשרת הטלת מגבלות על חופש הביטוי אם הן הכרחיות למען קיום הסדר הציבורי ולמען האינטרס הציבורי במדינה דמוקרטית.[2] גם עקרונות יוהאנסבורג משנת 1995 שאומצו על ידי האומות המאוחדות והארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE) קובעים כי חופש ביטוי ניתן להגבלה בשם ביטחון לאומי רק כאשר הוא מהווה איום ממשי על ביטחון המדינה.[3]
מגבלות על שיתוף מידע מסווג בנושאים הקשורים לבטחון לאומי, לרבות ברשתות חברתיות, קיימות גם בדמוקרטיות מערביות. כך למשל, חקיקה אמריקאית מגבילה נבחרי ציבור ועובדי מדינה מלשתף מידע רגיש, עד כדי ענישה פלילית.[4] בדומה, חקיקה אנגלית שבצידה ענישה פלילית (לרבות מאסר בפועל), אוסרת על עובדי מדינה בעבר ובהווה ועל שרים לחשוף מידע מסווג או רגיש, לרבות ברשתות חברתיות, אשר עלול לפגוע בביטחון הלאומי ללא אישור חוקי.[5]
עינינו הרואות אפוא, מדינות מערביות אינן מהססות להטיל מגבלות על חופש הביטוי של אנשי ממשל כאשר שיקולי הבטחון מצדיקים זאת.
2.ב. הרגולציה בישראל
הרגולציה בישראל ביחס לפרסום מידע הטומן בחובו סיכון בטחוני מורכבת ממארג של דינים. האיסור הבסיסי על פרסום מידע מסווג מקורו בחוק העונשין תשל”ז-1977, האוסר על הפצת מידע מסווג בכוונה או ללא הסמכה, תוך החלת עונשי מאסר. למשל סעיף 113א לחוק העוסק בפרסום ידיעה סודית קובע מאסר של 15 שנים על מי שמסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, וסעיף 117(א) לחוק קובע עונש מאסר של 3 שנים על עובד ציבור שמסר ידיעה בהיעדר סמכות. באשר לאישי ציבור, סעיף 117(ב), מטיל עונש מאסר של שנה על עובד ציבור שהתרשל בשמירת ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, או שסיכן את בטיחות הידיעה. לפי סעיף זה, גם פרסום של רמז המוביל לחשיפת הידיעה שהגיעה אל עובד הציבור במסגרת תפקידו – אסור. הציוץ של בן גביר למשל, החושף את דבר מעורבותה של ישראל בתקיפה באיראן – אסור לפי סעיף זה, למרות שהציוץ עצמו לא מהווה מסירת “ידיעה” של ממש.
לצד האיסור הפלילי, מעניק החוק הישראלי לצנזור הצבאי סמכות להגביל פרסומים בשם ביטחון המדינה, כלומר להגדיר אילו פרסומים הם אסורים מטעמי סודיות בטחונית. תקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 מעניקות לצנזורים שמונו על ידי שר הביטחון סמכות רחבה להתערב ולהגביל תכנים, לרבות סמכות למנוע או לאשר פרסום, בטענה כללית ובלתי מנומקת כי הפרסום יסכן את ביטחון המדינה או את הסדר הציבורי.[6] הסמכות הרחבה לשלוט בפרסום התכנים, ולכן גם בשיח הציבורי ובזכות הציבור לדעת, מאיימת על ערכים דמוקרטיים העומדים בבסיס חופש הביטוי וחופש העיתונות. טווח הפגיעה בחופש הביטוי המתאפשר מכוח התקנות הוא דרקוני ומסוכן, לביטחון המדינה ולדמוקרטיה.
2.ב.1. צמצום סמכות הצנזורה
הסמכות הרחבה לצנזור תכנים מטעמי ביטחון לאומי מכוח התקנות הלכה וצומצמה עם השנים.
בשנת 1989, צמצם בג”ץ את סמכויות הצנזורה וקבע רף חדש לצנזור ידיעות הפוגעות בביטחון המדינה. בעניין שניצר נ’ הצנזור הצבאי קבע בג”צ את מבחן ה”וודאות הקרובה לפגיעה ממשית” – צנזור תכנים מטעמי ביטחון לאומי מחייב ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה או בסדר הציבורי.[7] הלכה זו מחילה למעשה את הרף המונהג בדין הבינלאומי ובדמוקרטיות מערביות כמו ארצות הברית ואנגליה, כפי שתואר לעיל. רף זה משמש כאינדיקטור למידתיות הפגיעה בערכים הדמוקרטיים: הסרת תכנים בהיעדר וודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה מהווה פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי, בחופש העיתונות ובזכות הציבור לדעת.
צמצום נוסף של סמכויות הצנזורה הרחבות שבתקנות מצוי בהסכמי הצנזורה שנחתמו בין צה”ל לגופי התקשורת בשנת 1996, לאחר פרישת עיתון ”הארץ” ועיתון ”ידיעות אחרונות” בעקבות טיפול הצנזורה בפרשת צאלים ב’. ההסכמים החדשים תיקנו את ההסכם משנת 1949 והגבילו את סמכות הצנזורה לפסול רק מידע ביטחוני שפרסומו עלול, בוודאות קרובה, לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה, והבטיחו את זכות אמצעי התקשורת לעתור לבג”ץ נגד החלטות הצנזורה.[8]
בעוד תהליך הצמצום שעברה הרגולציה הדרקונית שבתקנות ההגנה מבורך וחשוב לשימור הדמוקרטיה, נראה שמכלול הדינים בישראל אינו תואם את עידן הרשתות החברתיות, ואינו מספק כר הגנה רחב דיו, לא לביטחון המדינה ולא לדמוקרטיה.
2.ב.2. חסינות חברי הכנסת
לצד צמצום סמכות הפסילה של הצנזורה והרחבת חופש הביטוי הבטחוני עם השנים, זוכים נבחרי הציבור בישראל לחסינות מהותית ודיונית המעניקה להם בפועל חופש ביטוי רחב במיוחד.
חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי”א-1951 מקנה לחברי הכנסת חסינות מהותית ודיונית, פלילית ואזרחית, מהעמדה לדין בגין התבטאויות או מעשים שביצעו במסגרת מילוי תפקידם, והיא עומדת גם למי שחדל מלהיות חבר כנסת.[9] ואולם, התבטאות או מעשה “שאינם אקראיים” ושיש בהם כדי לשלול את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כדי הסתה לגזענות, או כדי תמיכה בארגון טרור מוחרגים מהחסינות הפרלמנטרית של חברי הכנסת.[10]
מטרת החוק היא להעניק לחברי הכנסת חופש לפעול בעשייתם הציבורית, כדי שיוכלו למלא את תפקידם הציבורי מבלי לחשוש מלחצים או הטרדות משפטיות. אך האם חסינות חברי הכנסת נועדה לחול גם על אמירות מתוכננות החושפות מידע סודי ברשתות החברתיות?
בהתנגשות בין חירויות דמוקרטיות לביטחון המדינה, לחסינות הפרלמנטרית תפקיד חשוב ועוצמתי בחיזוק זכות הציבור לדעת ופומביות הדיון, הגנה על זכויות אדם, קידום שקיפות שלטונית והגנה על הדמוקרטיה בישראל.
המחשה לגישה זו ניתנה בפרשת “האסיר X”. במרכז אותה פרשה עמד האזרח הישראלי-אוסטרלי בן זיגייר (”האסיר X”) ששירת כסוכן מוסד ונעצר ונכלא בתנאי בידוד חמורים, תחת זהות בדוייה, בכלא איילון, בחשד לפגיעה בביטחון המדינה. זיגייר התאבד בתאו בנסיבות מעורפלות. בעקבות חשיפת הפרשה בתקשורת האוסטרלית והבינלאומית, לוותה חקירת נסיבות ההתאבדות בצווי איסור פרסום מחמירים מטעמי ביטחון המדינה.
בפרשה זו איפשרה החסינות הפרלמנטרית לחברי הכנסת להתייחס למעצרו של זיגייר, לחשוף פרטים העוסקים בפרשה, ולהעלות אותה על סדר היום הציבורי. תחת חסינותם, הפנו זהבה גלאון, דב חנין ואחמד טיבי שאילתות לשר המשפטים במהלך דיון בכנסת, והיו חופשיים לדבר על הפרשה, שהייתה כפופה לצו איסור פרסום מחמיר. השאילתות נחשפו בפרוטוקולים של הכנסת, שודרו בערוץ הכנסת, והועלו לאתר הכנסת – מה שאיפשר לתקשורת בישראל לדווח על הפרשה ולהגביר את הלחץ הציבורי לחשיפת פרטי המקרה. חברי הכנסת נעזרו בחסינותם כדי לחשוף בצווים משפטיים למניעת פרסום מידע על מותו של חשוד בחקירה בטחונית חסויה מטעמי “בטחון המדינה”. במקרה זה חשיפת המידע היתה מטרה חשובה שהצדיקה את הפגיעה בבטחון המדינה, ככל שהיתה פגיעה כזו.
בצד החשיבות של החסינות הפרלמנטרית, הרחבתה יתר על המידה מסוכנת אף היא בגלל החשש שהיא תנוצל לקידום מטרות אישיות של חברי הכנסת על חשבון אינטרסים של בטחון המדינה.
כך, למשל, בעניין כהן נ’ היועץ המשפטי לממשלה נידונה ההגבלה של “פרסום מתוכנן מראש”.[11] באותו עניין דן בג”ץ בשאלת חסינותו של יו”ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, בעקבות חשיפתו את “מסמך שטאובר” (מסמך צבאי בדרגת סיווג סודי ביותר) על במת הכנסת. בית המשפט קבע כי אף שהגילוי היה “בלתי חוקי”, נתניהו “לא תכנן מראש להקריא את המסמך”, אלא נקלע למצב נפשי שגרר אותו לתגובה בעקבות דבריו של שר החוץ דאז, שמעון פרס. לפיכך, חסינותו הפרלמנטרית של נתניהו לא הוסרה, והעתירה נדחתה.
גישה זו הורחבה בחוות דעתו של היועץ המשפטי לכנסת משנת 2013, במסגרתה אימץ היועץ עו”ד איל ינון את הכלל שהתווה בג”ץ בעניין כהן, והבהיר ש”תכנון מראש של התבטאות המהווה עבירה, לא חוסה תחת החסינות, וניתן כעיקרון להעמיד חבר כנסת לדין בגינה, כמו כל אדם אחר. בכלל זה, פרסום מתוכנן של עניינים סודיים שפרסומם מהווה עבירה, בין במליאת הכנסת ובוועדות ובין בתקשורת או בכל מסגרת אחרת, אינו חוסה תחת החסינות וחבר הכנסת עלול להיחקר ולעמוד לדין בגינו“.
גם הפסיקה נתנה דעתה בעניין התבטאויות של בעלי תפקידים בחשבונות המדיה החברתית. בעניין רובינשטיין נ’ קוניק, קבע בית המשפט העליון כי כאשר נבחר ציבור משתמש בחשבון טוויטר למטרות ציבוריות, כגון עדכונים על פעילות ציבורית או תקשורת עם הציבור, החשבון מקבל מימד ציבורי וחלה עליו חובת זהירות בכל הנוגע לניהול החשבון.[12]
לפי גישה זו, יש מקום לטעון כי חברי כנסת שמעלים עדכונים ברשתות החברתיות אודות פעילות צבאית, למשל, מפרים את חובת הזהירות שחלה עליהם.
לטעמי, חשיפה גלובלית של מידע (או של רמזים על מידע) שהגיע אליהם במסגרת תפקידם, ברשת חברתית, יכולה וצריכה להיחשב מהלך מתוכנן, בפרט לנוכח חובת הזהירות החלה על נבחר ציבור בעת השימוש בחשבון ברשת האינטרנט. אם כך, ניתן לראות במידע שהפיצו חברי הכנסת בדוגמאות שהוצגו בתחילת רשימה זו, כמידע סודי שפרסומו אסור נוכח רגישותו, בפרט בעת מלחמה.
3. המלצות לעתיד, במדינה דמוקרטית
המציאות בישראל מחייבת רפורמה שתשקף איזון טוב יותר בין שמירה על חופש הביטוי וחופש הפעולה של חברי הכנסת, לבין מניעת שימוש לרעה במידע רגיש לצרכים פוליטיים, העלול לסכן את ביטחון המדינה.
החסינות הפרלמנטרית צריכה להבטיח עצמאות לחברי הכנסת, אך לא להיות כלי הפוטר אותם מאחריות לסיכוני ביטחון.
במדינה דמוקרטית שבה מתקיימים מנגנונים מקובלים של איזונים ובלמים על מערכות השלטון ועל מערכות אכיפת החוק; שבה קיים חיץ מובנה בין השלטון הפוליטי למערכת אכיפת החוק ומערכת הבטחון – ניתן היה לקדם מספר פתרונות הקיימים גם במדינות אחרות.
למשל, להקים גוף אכיפה ולציידו בכלים וכוח אדם מתאימים. לשם דוגמה, המאסדר (רגולטור) הבריטי Ofcom אוכף תקנות על רשתות חברתיות כדי להגן על הציבור על בסיס סמכות שהוקנתה לו בחקיקה. בסל הכלים שלו נכללים פיקוח על הסרת תוכן, דרישת דוחות שקיפות, והטלת קנסות על אי-ציות. מנגנון זה מאפשר לטפל בתכנים רגישים ללא קשר לזהות המפרסם.
פתרון אחר, שאף הוא יכול להתאים במדינה המתאפיינת בפרלמנט המתפקד כרשות מחוקקת עצמאית ואינקלוסיבית,[13] הוא הקמת מנגנון שיפוט משמעתי לחברי כנסת שיפרסמו מידע רגיש הפוגע בבטחון המדינה ברשתות החברתיות, בניגוד למגבלות. מנגנון זה צריך לכלול קוד אתי שיאזן בין החשיבות הציבורית של פרסום המידע לבין הסיכון הביטחוני הכרוך בו. המנגנון יוכל להטיל סנקציות מיידיות על חברי כנסת במקרים של עבירות חמורות.
פתרונות אלה אינם ישימים במדינת ישראל כיום, לנוכח החשש הגובר לדמוקרטיה הישראלית. הפקדת מנגנוני בקרה על תוכן בידי רשות מבצעת המבקשת להחליש את מנגנוני הביקורת עליה (החלשת בתי המשפט, השתלטות על שירות המדינה, כיבוש פוליטי של המשטרה ועוד) עלולה לשמש את השלטון באופן שלא יסייע למזעור תכנים הפוגעים בבטחון, אלא יביא לצנזורה על תכנים ביקורתיים לשלטון בנימוקים בטחוניים.
באופן דומה, הקמת גוף משמעתי פרלמנטרי שמטרתו אכיפה כלפי חברי כנסת הפוגעים בבטחון המדינה ברשתות החברתיות עלול לשמש בידי הקואליציה ככלי להשתקת יריבים פוליטיים בנימוקים בטחוניים.
במבט רחב יותר, הצנזורה הצבאית נדרשת להתאים את עצמה לאתגרים שמציב עידן הרשתות החברתיות. הצנזורה תצטרך לפתח יכולות טכנולוגיות וכלים משפטיים כדי שתוכל להגיב במהירות לפרסומים מסוכנים.
כמו כן, נראה כי קיים צורך בהעצמת האוריינות הדיגיטלית של נבחרי הציבור החשופים למידע רגיש וצוותי הסושיאל שלהם. במסגרת זו נכון לקיים הכשרות וסדנאות מותאמות לצוותים ולתפקידים ואף לקבוע מעבר של הכשרה כתנאי כניסה לצוותי הדיגיטל הממשלתיים, וכן נכון יהיה להקים מערך ליווי מקצועי שישלב מומחים לאוריינות דיגיטלית לסייע לצוותי הממשל להתמודד עם הרשתות ולספק להם ייעוץ על בסיס קבוע. נכון יהיה להתאים את כל אלו למדיניות אתית ודיגיטלית שתבסס כללים פנימיים לשימוש נכון במדיה תוך שמירה על ביטחון מידע ואחריות. כמו כן, ניתן לשקול הטמעת כלים דיגיטליים שיסיעו בכך, כמו למשל לומדות רלוונטיות. למאמצים אלה תסייע הבהרה של בתי המשפט או מערך הייעוץ המשפטי לפיה פרסום ברשתות החברתיות על ידי נבחר ציבור איננו אקראי ועליו להיעשות במשנה זהירות.
הרפורמה הזו נדרשת כבר עתה, אתגרי הבטחון של ישראל לא תמו, ובטחון המדינה חשוב לכל נבחרי הציבור שלה, תהא תפיסתם ביחס לדמוקרטיה אשר תהא.
*עו”ד יהודית פינטוב מעיין היא עמיתת מחקר בכירה במכון ברנדייס
[1] International Covenant on Civil and Political Rights (ICCPR), Article 19(3)(b)
[2] סעיף 29 להכרזת זכויות האדם העולמית (UDHR)
[3] Principle 1.2 to the Johannesburg Principles on National Security, Freedom of Expression and Access to Information
[4] חוק הריגול (The Espionage Act):וחוק הגנת מידע מסווג (Classified Information Protection)
[5] חוק הסודות הרשמיים 1989 (Official Secrets Act 1989)
[6] סעיף 87(1) לתקנות ההגנה לשעת חירום עוסק בחומר אסור וקובע: “הצנזור רשאי לאסור בצו בדרך כלל או במיוחד לפרסם חומר שפרסומו היה עשוי, או עלול להיות עשוי, לפגוע, לדעתו, בהגנתה של ישראל או בשלומו של הציבור או בסדר הציבורי.”
[7] בג”ץ 680/88 מאיר שניצר ואח’ נגד הצנזור הצבאי הראשי (פורסם בנבו)
[8] אבנר (וולטר) בר-און, הסיפורים שלא סופרו – יומנו של הצנזור הראשי, ספרי ידיעות אחרונות/הוצאת עידנים, ירושלים, 1981
[9] סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי”א-1951 (להלן: “חוק החסינות”)
[10] סעיף 1(א1) לחוק החסינות
[11] בג”ץ 5151/97 ר’ כהן ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’ (פורסם בנבו)
[12] עע”מ 7659/22 אלמוג רובינשטיין נ’ רן קוניק ואח’ (פורסם בנבו). בפסק הדין נידונה סוגיית חסימת משתמשים, ונקבע כי חובת הזהירות בעניין ניהול החשבון מחייבת הימנעות מחסימת משתמשים על בסיס דעותיהם, שכן מדובר בזירה ציבורית שממנה נבחר הציבור שואב סמכות והשפעה.
[13] במקום אחר עמדו החוקרים באום וגולדמן-שמילוביץ ממכון ברנדייס על ממצאים המלמדים כי הכנסת הנוכחית מתאפיינת בקיטוב, ולא באינקלוסיביות, המעורר חשד כי הרשות המחוקקת היא כלי בידי הרשות המבצעת ולא גורם פרלמנטרי איקנלוסיבי המפקח על הרשות המבצעת מנקודת המבט של האינטרס הציבורי רחב. ראו: עידו באום וליאור א. גולדמן שמילוביץ, “שימוש חריג בהליכי חקיקה פרטית בכנסת ה-25” מכון ברנדייס (2024). זמין בקישור:
