מכון ברנדייס היה שותף לכתיבת נייר מדיניות בתגובה לדוח הצוות הבין-משרדי לבחינת ההסדרים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006. בעוד עמד הדוח – בצדק – על בעיית הנציג הקיימת באופן אינהרנטי בהליך הייצוגי, וביתר שאת בהליכי הפשרה הייצוגיים, הפתרונות המוצעים במסגרתו הינם חלקיים ואינם נוגעים לשורש הבעיה.
לעמדת מכון ברנדייס, יש להבטיח כי הליך הפשרה הייצוגי יזכה להסדרה ייחודית המשקפת את היבטיו הציבוריים והייצוגיים, תוך הבטחת הגשמתן של התכליות הקבועות בחוק תובענות ייצוגיות ובראשן, כאמור, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו.
בראש ובראשונה, יש להבטיח כי הליכי פשרה בתובענות ייצוגיות יגשימו את תכליות הדין, ולא יהפכו למיקור חוץ פסול של מלאכת השיפוט. לשם כך, עומד נייר המדיניות על הצורך באישור מנומק ובהנחיות של בית המשפט טרם פנייה להליך הפשרה; קביעת מועדים לדיווח לבית המשפט על התקדמות הליך הפשרה והסדרת הביקורת השיפוטית בתום הליך הפשרה; חובות גילוי ייחודיות במסגרת הליכי פשרה ייצוגיים; וכן חיזוק מעמד המתנגד ויצירת תמריצים להגשת התנגדויות יעילות.
בנוסף, נדרשים הסעדים במסגרת הסדרי פשרה לשרת את ההיבטים הציבוריים שבהליך הייצוגי – אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, לרבות סעדים כספיים המושתים על החברה בלבד; סעדים התנהגותיים כדרך המלך להבטחת אכיפה; וכן אחריות אישית של נושאי משרה במסגרת הסדרי פשרה ייצוגיים
לבסוף עמד מכון ברנדייס על הפערים בין סכומי התביעה לסכומי הפיצוי המושגים בהליך הייצוגי. לעמדת מכון ברנדייס אין להניח מראש כי הסיבה לפערים אלה היא בהכרח הפרזה בסכום התובענה – כעמדת הדוח – ויש לבחון האם חלק מהסיבה לפער הינה תשלום בחסר על ידי הנתבע נוכח פערי הכוחות בין הצדדים, המאפשרים לנתבעים לחמוק מתשלום בגין מלוא הנזק אשר הפרת הדין גרמה.
