פרופ’ אבי צדוק*
הדמוקרטיה הליברלית שלנו כפי שאנו מכירים אותה עומדת בפני שתי מתקפות במקביל. מתקפה של פופוליזם ולאומנות מימין, ומתקפה של פוסט-מודרניזם / פוסט-קולוניאליזם / פוסט-מורטם משמאל. בישראל אנחנו מודעים יותר וסובלים יותר מהמתקפה מימין. אבל זו שמשמאל לא פחות מסוכנת.
בארה”ב שתי הסכנות האלה נוכחות במידה דומה, ומזינות זו את זו. בדיוק כשם שנשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ הוא אויב של דמוקרטיה ליברלית, גם הפרוגרס רחוק מאוד ממנה. ובכל האמור באקדמיה בארה”ב, האיום השמאלי הוא הגרוע יותר כרגע (ואין מאושר יותר מטראמפ ממצב העניינים הזה).
מה שקורה כרגע בקולומביה, בייל, ובמקומות נוספים הוא חדשות רעות בשבילנו. אבל הוא חדשות הרבה יותר רעות בשבילם. צר לי מאוד על הסטודנטים וחברי הסגל הישראלים בקולומביה, אבל בעוד שבועיים תקופת הבחינות שלהם תסתיים וכולם ילכו הביתה. מאוד לא נעים לי לקרוא באתרי החדשות בישראל כיצד בקמפוסים שביקרתי בהם פעמים רבות קוראים להשמדת ישראל. אבל עם כל עוגמת הנפש, ההשפעה המעשית של ההפגנות האלה על מה שעתיד לקרות לנו בשבועות ובחודשים הקרובים היא מאוד מינורית לעומת פקטורים רבים אחרים.
ולכן, בעיקר, אני מתאבל על המוסד המופלא בעיני של אוניברסיטאות העילית האמריקאיות, שעלול לסיים את תפקידו ההיסטורי. לא בגלל ההפגנות נגד ישראל. אלא בגלל עומק השבר האנטי-ליברלי, אנטי-אמת, ואנטי-דמוקרטי שההפגנות האלה מציפות. המוסדות הללו התמכרו לג’אנק פוד של כסף קטארי ורעיונות שיטחיים ומטופשים של פוליטיקת זהויות. הג’אנק פוד הזה, בצוותא עם מחלה אוטו-אימונית של חופש לכל ביטוי, ולא משנה כמה מתועב, הופך אותן לפחות ופחות רלוונטיות.
איזה מדע, איזו בשורה, איזו תועלת לחברה כולה, יכולה לצאת ממוסדות שנשיאותיהן לא מסוגלות להבחין בין מאבק לאומי לבין טרור בקנה מידה תעשייתי? בין טוב ובין רע? איזה מדע, איזה ערך לאנושות יכול לצאת ממקום שבו אוכלוסיית מיעוט (במקרה הזה יהודים) חוששת לביטחונה? ממקומות בהם אספסוף, בחלקו אף מחוץ למוסדות עצמם, מכתיב את סדר היום? ממוסדות שבהם מריטוקרטיה הפכה שיקול משני ביחס לשיוך אידאולוגי “תקין”? מתפיסה של עובדות כדבר “יחסי”?
מי ישלם 50,000 דולר ויותר כל שנה כדי לשלוח את בנו או בתו להתחנך במוסדות כאלה, בהם קוראים לג’נוסייד? מי ימשיך לתרום להם (מלבד קטאר וסין, כמובן)? מי יעסיק את הבוגרים שלהם?
אנחנו חוזים במשבר חסר תקדים, החמור ביותר, בכמעט 400 שנים של היסטוריה מפוארת. אני בכלל לא בטוח שהאקדמיה האמריקאית מסוגלת, או אפילו מעוניינת, להתמודד איתו.
*אבי צדוק הוא פרופסור מן המניין בפקולטה להנדסה של אוניברסיטת בר אילן וכן חבר המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח (מולמו”פ). בשנים 2019-2020 צדוק כיהן כיו”ר יו”ר האקדמיה הצעירה. לדברים שנשא פרופ’ צדוק בכנס ההשקה של מכון ברנדייס בנושא השפעת תהליכי ההפיכה המשפטית על עתידה של האקדמיה בישראל ראו כאן.
